בנם של מרים ומשה. נולד ביום י״ט באלול תש״ט (13.9.1949).

יהודה גדל בקריית ביאליק, כינוהו בשם - יודי. היה ילד חברותי, אהב לרכוב על אופניים ועל סוסים.

בגיל שמונה טס עם הוריו ואחיו לניגריה בעקבות עבודת אביו בחברת ״מקורות״. אימו הקימה שם בית ספר ישראלי, בו למד יהודה. היה לו קוף מחמד - קיקי, הייתה ביניהם אהבה גדולה, והוא ליווה אותו לכל מקום כשהוא ישוב על כתפו.

בגיל שתים-עשרה שב לארץ, וזמן קצר לאחר מכן חגג את בר המצווה.

יהודה למד בחטיבת ביניים בקריית ביאליק ובתיכון ״בסמ"ת״ בחיפה, שם התמקצע בלימודי מכניקה. הוא ניחן ביכולות טכניות מרשימות, וביצירתיות במתן מענה לפתרון בעיות בחיי היומיום.

לקראת סיום לימודיו, הצטרף לגרעין הצופים בחיפה. טרום הגיוס הגרעין הוצב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה״ל ושירת בחטיבת הנח"ל יחד עם חברי הגרעין. אחרי הכשרה של טירונות ואימון מתקדם, הוצבו בהיאחזות צופר בערבה, שם גידלו ירקות ושמרו על המושב. יהודה היה בתפקיד הנהג והאחראי על החלק הטכני, וסיפק פתרונות לבעיות שוטפות בחיים במקום.

כשהיה בן תשע-עשרה וחצי, במהלך מלחמת ההתשה במאי 1969, היו הרבה הקפצות של הלוחמים לצורכי הגנת המושב.

באחת מן ההקפצות, יהודה התעקש להצטרף כנהג למרדף אחר חוליית מחבלים. במהלך חילופי האש, נפגע בראשו מכדור קלצ׳ניקוב שחדר את קסדתו ואיבד הכרה. הוא חולץ תחת אש בזחילה, אל מסוק שהטיס אותו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים בבאר שבע.

הפציעה הותירה אותו עם שיתוק בחצי מגופו ופגיעה קשה ביכולת הדיבור (אפזיה).

את תקופת השיקום המשיך בבתי החולים ״בית לוינשטיין״ ו״הדסה עין כרם״. אימו של יהודה הקדישה את חייה על מנת לסייע לו לחזור לחיים ולתפקוד, ונלחמה לרומם את רוחו. כחלק מתהליך השיקום דאגה שילמד לנגן בפסנתר ולעבוד על מכונת כרסומת, באמצעות יד אחת בלבד.

יהודה מעולם לא ראה בעצמו אדם מסכן. הוא פיתח "שפה משלו" שבאמצעותה תקשר עם הסביבה בחיוך ובמבט, והקרין ביטחון עצמי רב.

את יעל הכיר דרך חבר משותף. למרות שלא יכול היה לדבר, לקח אותה בכל יום לקרוב משפחה אחר שיספר עליו, וכך נרקמה אהבתם. הם נישאו בשנת 1973 והקימו בית בקריית אונו.

הוא היה אב פעיל ומעורב לשלושת ילדיו – התאומים אורי ואיה, ודני. הכין ארוחות, לקח אותם לטיולים בפרדסים, נתן להם לטפס עליו ולישון יחד במיטתו.

יהודה היה איש של מעש. כחלק משיקומו הקים משתלה בקריית אונו, ובהמשך פקד במשך שלושה עשורים את המרכז לנפגעי ראש ביפו. הוא היה פעיל בלתי נלאה: שחה, רכב על אופני יד ושט ביאכטות במסגרת עמותת "אתגרים", שלפעילויותיה צירף גם את ילדיו ונכדיו. בידיו המוכשרות פיסל יהודה פסלי קרמיקה מרהיבים שהוצגו בתערוכות, ונותרו כמזכרות אצל בני משפחתו.

יהודה היה מגנט חברתי. האופטימיות הקבועה שלו והיכולת לראות את האנשים סביבו הפכו אותו לדמות נערצת על חבריו מהגרעין שליוו אותו כל חייו.

הוא זכה לראות את ילדיו מקימים משפחות ונהנה מכל רגע עם ששת נכדיו, שהיו עבורו המתנה הגדולה מכול.

בחמש השנים האחרונות לחייו, ניהל יומנים אישיים שתיעדו בקפדנות את סיפור חייו ומחשבותיו בדרך זו הצליח יודי "לספר" לקרובים לו על המתרחש בחייו.

יהודה דותן נפטר ביום ה' בתמוז תשע"ט (8.7.2019). בן ששים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, אחות ואח.

לזכרו של יהודה, יזם המורה שלו לקרמיקה תערוכה מיוחדת במכללת "בצלאל" שבה הוצגו יומניו הייחודיים.

משפחתו וחבריו ממשיכים לציין את יום הולדתו ואת האזכרות שלו בדרך שכל כך אהב – בבילוי משותף, בחיבור אנושי ובשמחת חיים.